מתמזגים עם האור

לפעמים אפשר להמריא גבוה בשמיים כמו ציפור ולבוא אל-
ותשב על החול בראש מורם ותשיר

"רק בשביל השמחה, רק בשביל השמחה, רק בשביל האושר...
אושר, הציפייה למשהו שנמצא בנשמה שלך.
הנשמה שלך עם חום ושלווה והבנת היקום...

זו הרגשה של ציפור מעבר שקיבלתי כשהגעתי לישראל.
אני מקבל את ההרגשה הזאת של ציפור במעוף כשאני מגיע לישראל בפעם הראשונה, לא כמו כולם, לנתב"ג.

הגעתי לישראל בפעם הראשונה, לא בשדה התעופה בן גוריון אלא באמצע מדבר לא רחוק מהגבול בין ישראל למצרים.
בפעם הראשונה שטסתי לראשונה לישראל, טסתי לא לשדה התעופה בן גוריון אלא לאמצע מדבר ליד גבול ישראל-מצרים.
בשדה תעופה צבאי רק לעתים רחוקות. הברזל שלנו
ציפור הברזל נחתה, וכשירדנו ברמפה אל הקרקע,

אי אפשר היה לעמוד בפני הדחף להתאחד
מיהרתי להתאחד עם הארץ הקדושה והעתיקה הזו, שזכתה קשה ו
... ניצח קשה. עם חול מתפורר כזה צהוב, טובע
בחום של ארבעים מעלות.

התיישבתי וטבלתי את ידי בחול, כאילו במים הקדושים של הירדן.
המים הקדושים של הירדן. זה זלג לי על הידיים, שר והאיר בשמש.
והבהיקו בשמש צבעי הטוהר והשלום...

הנה היא, ארץ הקודש. זה בידיים שלי, ויותר חשוב,
בליבי המתחדש והנושם...

לא רציתי ללכת למקום שבו הותקנה הציוויליזציה
ממוזג והגבעות הצהובות של המדבר

זכוכית. שכחתי את כל מה שלימדו אותי: הבגדים, הבגדים שלבשתי, הבגדים שלבשתי על המכונית שלי.
הבגדים, האוכל, חברת הקור וה

פנים ריקות...

רציתי להיוולד כאן מחדש כציפור של אושר, ציפור חופשית.
ציפור של חופש, אחד מהציפורים הצהובות הרבות-
של חולות צהובים...

אבל האוטובוס הגיע והעמיס אותנו כמו מלאי כמו שצריך.
האוטובוס הגיע והעמיס אותנו כמו ציוד הכרחי ולקח אותנו למלון. לזה עם העצום

זכוכית, בגובה של כמה מטרים, מציעה לנו
לראות את העולם דרכו, או יותר נכון, כל מה שנשאר
של העולם הזה, של ארץ התקומה היפה הזו.
נשמות.
נכנסתי לחדר, נשכבתי על המיטה, שוקעת לתוך רך
תחושת נוחות משיי. אבל המחשבות שלי היו
שם בחוץ במדבר, בין סופות החול וחום הצהריים.
הם קפאו ונכנעו לרוח ולרוגע...

בבוקר, מתעורר מוקדם וכאילו מבוהל מהזמן
מהזמן שבזבזתי על שינה, עשיתי את דרכי במהירות למטה

ללובי ודלתות הזכוכית הרשו לי לצאת מהכלוב
של חיים...
שוב הייתי חופשי, הלב שלי הדהד.
בחלומות שלי הלכתי לים, לים סוף, בשביל
בישראל יש כל כך הרבה עולמות מים שונים
של האלמנטים... וכשרגלי שוב שוקעות בחול, עליתי אל ה
המזח. שם עמד החבר שלי, שבא איתי.
איתי, והסתכל בזהירות על הכחול, הבהיר וה
מים כחולים חמים.
- למה אתה לא שוחה? - שאלתי.
אבל יש כל כך הרבה דגים במים שהם יכולים לנשוך אותי.
משכתי בכתפי וקפצתי מהמזח לים.
המים הצלולים, החמים והקטיפתיים עטפו את גופי
גופי עייף העיר והסיר את שאריות השינה...

נופפתי בידי ובחבר שלי לאט, כאילו לא בוטח בי.
נופפתי בידי וחברתי צעדה לאט למים כאילו היא לא בוטחת בי. לא עברה יותר מדקה עד שהיא חזרה מהמים

תוך דקה היא חזרה למזח בצרחות ורגלה דיממה.
הרגל שלה דיממה. גם אני טיפסתי החוצה ובהיתי בפליאה

אליה ואל פני הים הרגועים הנמתחים אל השמיים.
בהיתי קדימה ואחורה בינה לבין פני הים הרגועים הנמתחים לעבר השמים.

- דגים," אמר חברי בעצב, "אני לא אשחה יותר.
"אני לא אשחה יותר.
ואני בהיתי ברגלה בהפתעה ובחרטה,
כאילו התגלגלתי לדג ונשכתי אותו. אני לא דג,

אני ציפור, נזכרתי במצב גלגול הנשמות שלי אתמול.
גלגול הנשמה שלי. דג לעולם לא ישמח במדבר.

הוא לעולם לא ישיר שיר בראש מורם. למעלה.
מעל כולנו, מעל לכל הטביעה שלנו בחוסר אמונה

במשך שעות, ימים, שנים, חיים, מחדירים לנו את-
המחשבות והפחדים האפלים שלו, הורסים את שלנו
האמונה שלנו והאמון שלנו. מחליפים אותו באמונה חסרת גבול בעצמנו,

עצמי ארצי, נצחי, המסוגל רק להתעלות
המרחב של חיים ארציים בודדים. בלי להתרומם
ולא נופל, לא מכוון לאמיתות, אלא מתהפך
ימים של דקות אינסופיות לכאורה.

   



התצלום הראשון


איזו הרגשה הייתה לי כשראיתי לראשונה
לב קטן פועם פי שניים מהר יותר משלי
פי שניים מהר משלי... התרגשות ואושר ו...

המון המון המון אושר. כזה אמיתי, נשי, אנושי...
...אושר אנושי. כשיצאתי מהמרפאה של הרופא,

הפנים שלי אורו. הבן שלי רץ אליי וחטף

התמונה שהחזקתי בידי. הו, איזה גדול-
תינוק גדול. לא, עניתי, הוא רק תינוק.

אז למה עין כל כך גדולה! חייכתי. לא,
בן, זו לא עין, זה כל התינוק. אבל הבן שלי לא

הוא לא האמין לי, הוא דבק בדעה שלו. עין היא עין, חשבתי.
חשבתי. למה להתווכח עם הבן שלי?

נכנסנו לרכב, וכל הדרך מנחימוב
משדרת נחימוב בהינו בתמונה.

זה הייתי אני, אחר כך הבן שלי, ואז בעלי. הנה זה, רגע של אושר ששווה לחיות בשבילו.
שווה לחיות בשבילו.



 
אבא והמזחלת


אבא, כמה קשה וקשה לחיות בלעדיו
♪ כשהוא לא שם, כשהוא לא שם עם ידו הגברית הכבדה ♪

כשהוא לא שם, אבל אתה יודע שהוא שם, אבל לא איתך
אבל איפשהו בנפרד בעולמו שלו עם הצער שלו

והשמחות שלו. אבל לא שלך!!! הוא לא יבוא אליך כשאתה...
כאשר אתה מתקשה לומר, "זה הולך להיות בסדר, או שאני שמח בשבילך.

בשבילך. כשטוב לך וכל האנשים מסביבך שמחים בשבילך, קל לדעת.
מזה המשפחה והחברים שלך שמחים. הם

הם באים אליך ואומרים, "ראינו ב-Fb שיש לך את הסיפור שלך באלמנך.

הסיפור שלך באנתולוגיה של "קרח ואש". שמחה בכנות על-
"אנחנו ממש שמחים בשבילך! כמה נחמד שיש אנשים שיכולים
להתנתק מהמציאות בזמנים כל כך קשים

וליצור!

ואני שמחה יחד איתם, אנחנו שותים תה מכוסות פלסטיק בבית קפה, המוזיקה של בית הספר שהם מנגנים.
כוסות בבית הקפה של בית הספר למוסיקה גניסין

ולבי מתחמם ממילות עידוד כאלה
אני מרגיש כל כך חם בלב על מילות עידוד ושמחה כאלה מאנשים כמעט זרים שכאלה שאיתם בני
מילות עידוד ושמחה כאלה מקרב זרים בני - הלומד עם ילדיהם - מפגישות אותי מחדש.
הבן שלי, שלומד עם ילדיהם בבית ספר למוזיקה, שיתף את ליבי.

אבל זה עדיין קשה בלב כשאני חושב על
אני חושב על אבא שלי. הוא יכול היה להתקשר ולומר גם לי כמה מילות תמיכה.
כמה מילות עידוד אבל הוא לא יודע כי הוא לא יודע
כי הוא לא יודע, כי הוא לא רוצה לדעת מה אני חי

ומה גורם לי לבכות או מה משמח אותי. ואז אני קורא לו בעצמי:
"אבא, שלום!"
"שלום, זה אתה?" אני שומע קול כל כך מוכר...
...אבל כל כך רחוק.

"אבא, הוצאתי את הסיפור שלי! "אבא, הסיפור שלי יצא!
מזל טוב?"

"מזל טוב. בסדר, ביי."
עכשיו הוא יודע, עכשיו הוא אפילו בירך אותי.
אבל למה אני לא מרגיש את אותה תחושת מעוף
שאתה מקבל מדברים של אנשים שאתה לא מכיר בבית הספר למוזיקה?
מבית הספר למוזיקה? והנה אבא שלי... כן, כמובן, לא התראינו
במשך זמן רב, וכאשר באמת עשינו זאת, לא הייתי

בן חמש... אז, כן, אני זוכר כמה שמחתי...
שמח כשהוא רץ ביער, שוקע על ברכיו בשלג.

שלג עד הברכיים שלו, אבל הוא לקח אותי על המזחלת שלו.
"מהר יותר! מהר יותר! - שאלתי. - אבא, יותר!"
איך יכולתי לדעת אז שאלו היו הרגעים האחרונים
של אושר שהיה לי עם אבי, ובקרוב מאוד...
הגירושים של ההורים שלי, חילופי הדירה והחיים יהיו...
אחד אחר, אני לא יודע מה זה יהיה, אבל בלעדיו, בלעדיו,
כל כך קרוב ויקר לנצח.
הוא יישאר, אבל הוא יהפוך כמעט לחולף עבורי.

מדי פעם אשמע אותו בטלפון עם אמא שלי.
בטלפון עם אמא שלי. אפילו תעביר לי צעצוע. אחד, אבל...

אני שומר את זה. זה צעצוע קטן, אחד גדול עם עיניים מצחיקות.
עיניים. ואני שמח, אבל איכשהו אני עצוב. אני לא מבין
למה דברים השתנו כל כך. ואז אני מתחיל להבין
ולשכוח ממנו. אני לא זוכר אותו הרבה זמן לפני המכון.

פתאום אבא שלי מוצא אותי, אפילו נותן לי כריך
גליל נקניק, בזמן שאני עומד בוהה מבולבל

בקירות המכון. אני מבין שזה אבא שלי, הוא

אני מבין שזה אבא שלי, הוא בא לראות אותי, אני שמח שהוא עשה זאת, ואז אני שוב שוכח ממנו הכל.
אני שוכחת אותו שוב לכמה שנים בזמן שחצי מחיי עוברת.

מהחיים שלי, יפה ומאוד מסובך. ואני מתקשרת
אני מתקשר אליו, אני מבקש עזרה.
"אתה האבא, תעזור לי."
אבל אין עזרה וגם הוא לא. אני שוב שוכחת ממנו.
ושוב עוברות השנים, החיים הופכים ליפים, ואני
אני מתקשר לאבא שלי שוב!

"אני בסדר! "אולי אתה צריך קצת...
עזרה?"

ואני מבין שכן, החיים שלו לא כך

קל, להיפך. הוא לבד, חי מהפנסיה שלו, גם הבריאות שלו לא מצוינת.
גם הבריאות שלו לא כל כך טובה.

הוא צריך אותי, הוא סוף סוף צריך אותי!
ואנחנו מוצאים זה את זה שוב. עכשיו אני רץ אליו
אני לא יכול לשחרר את היד שלו, אני לא יכול לשחרר

# למקרה שהוא ייעלם שוב... # ואז מתחיל הזמן שלנו ביחד.
אנו מתראים לעתים קרובות, לעתים קרובות מאוד, אנו חוגגים חגים יחד.
אנחנו מתראים הרבה, חוגגים חגים ביחד, מדברים על הכל בטלפון, והוא מתעניין בחיים שלי, בחיים שלי.
הוא מתעניין בחיי ובחיי הילד הקטן שלי.

והאם אי פעם חשבתי בזמנו שזה לא יחזיק מעמד,
שלא היינו שוב ביחד לנצח... ולמה זה היה פתאום

שוב? התחלתי לנזוף בו שהוא לא דואג לו מספיק.
שלא חשבתי עליו, שלא אכפת לי ממנו. שהמוח שלי היה...
הכל עליי ועל התינוק. אבל זה לא נכון.

אני אוהב אותו מאוד ואני רוצה להיות שם בשבילו, להרגיש אותו,
להבין את כל מחשבותיו.
אבל אני מאמין, אני עדיין מאמין שיום אחד נמצא אחד את השני

למצוא אחד את השני ולהיות ביחד לנצח. ואנחנו נתנשק...
כל יום, כל פגישה קצרה, כל שיחת טלפון...
בטלפון. זה חייב לקרות. אבא, אני רוצה ש...
תתקשר אלי, דבר איתי, דבר איתי כך שלי

לחמם את לבי כפי שהיה אז, בתוך השלג
ביערות המושלגים, כשאף פעם לא היינו בנפרד, כשהייתי בן חמש.
אני מצפה לזה.

ספריית הכפר

קרא את הספר. מהר, ביום אחד. הולכים לספרייה עם סבתא.
סבתא לספרייה. בית עץ. מרפסת. לפתוח-
אנחנו פותחים את הדלת הכחולה ו... ריח של ספרים.

מדפים לילדים משמאל, מדפים למבוגרים מימין. אני הולך, מגיש

ספר. הספרנית לא מאמינה שכבר קראתי את זה. חיוכים
היא מחייכת, אומרת, "ספר לי על מה הספר. אני אומרת לה.

מופתעת, היא אומרת, "אז תביא עוד אחד. אני הולכת ימינה ל-

למדור המבוגרים. אני מקבל את ג'ני גרהרד, הסופרת האהובה עליי.
הסופר האהוב עליי. הספרנית מופתעת שוב. האם זה הולך להיות קשה

לקרוא? אני מניד בראשי. אני חותם את שמי על דף נייר עבור הספר.
בשביל הספר. אני מתרחק מאושר. אני ממהר למזוג כוס חלב.

ולקחת ביסקוויט ותשב ליד החלון ותקרא, קרא, קרא...

הולך לסניף הדואר לאסוף את אמא
זה יום ראשון, אנחנו הולכים לסניף הדואר להתקשר לאמא.

אנחנו הולכים בכביש המאובק. אנחנו מגיעים. בית עץ קטן.
בית עץ קטן, אנחנו פותחים את הדלת. כסאות, ארוך

דלפק, כמו בחנות. אנחנו מזמינים שיחה למוסקבה.

אנחנו יושבים ומחכים שהטלפון יצלצל. אנחנו מחכים הרבה זמן, בערך...
כמה דקות. צלצולי טלפון. שלום, מוסקבה. אמא, אמא-
בוא מהר, אנחנו כל כך מתגעגעים. תודה לך על ה

החבילה. קיבלנו את הנקניק. אכלו. אנחנו לא צריכים כלום.
מחכה לך, בואי מהר. איבדנו קשר. שלושה
דקות נגמרו. שיחה נוספת. אומרת האישה
כמה לשלם עבור אמא שלי. זה יקר. אבל שמענו...

שמעה את קולה של אמא. בואו נלך הביתה. אני לא יכול לחכות עד 8 ביולי, אמא באה.
אמא באה.

לג'מה
סופת הרעמים חלפה עכשיו, אנחנו יכולים ללכת על פטריות. הם החליטו
ללכת ליער, להביא את ג'אמה. בוא נלך. הכל מגודל, הדשא עד מותניים.

זה טוב, טרקטור עבר, שביל נראה. ולפני ארבעים שנה
לפני ארבעים שנה היה כאן בית. גן ירק, בוסתן. משפחתה של ג'מה גרה כאן. זה חם.

אני רוצה צל, אבל אנחנו חוצים את השדה. אנחנו מגיעים לעצי ליבנה. ללכת
אני אומרת כמו שסבתא שלי לימדה אותי. היערות הם יערות, המאסטר הוא הודג'פודג'.
...הבעלים הוא מטייל. עזור לי לאסוף, אני לא רואה אף אחד, שום חיית יער.
אין חיה ביער, אין אדם רשע. אני עוצר. תראה: פטריה.

תולעת שיח? לא - לבן! הבולטוס הראשון זה
הקיץ הזה. יופי! אנחנו יכולים לחזור לצלות תפוחי אדמה.

ענן
הלילה נכנסה הרוח מאחורי היער והייתה א

הופיע ראש ענן כחול ענק. הוא הסתכל עלינו בגדול שלו
עם עיניים גדולות בוהקות ונחרם. זה היה מפחיד.

כיבנו את האור. הענן התקרב. מה לעשות? יצאתי
יצא לרחוב והענן חצה את היער אל האטה. כמו כלב שנפגע...

כלב, זה כבר לא היה מפחיד, העיניים שלו כמעט לא היו
והוא איבד את צבעו בדרך. היא הפכה לוורוד אפרפר עמום.

היא הפסיקה לנהום והלכה בשקט. נדלק
האורות דולקים. זה נהיה נעים. כבר לא נבהל מהגדולים
ענני כלבים כבר לא מפחידים אותנו. נעלם...